שלח לך עליה ג - תפארת בשבוע

שלח לך עליה ג - תפארת בשבוע. במ' יד,כ. זה קרה. המרגלים שברו את הכלים, עם ישראל הסתנוור לרגע, הפחד גועש, רוחות של הכחשה כובשים את העם, המבקש לשוב מצרימה! ויחר אף ה' ויבקש לחסלם. משה מוסר את נפשו בפני הא-להים על עם ישראל ומתפלל לסליחה וכפרה. ואז מלך מלכי המלכים ממיר את הגזרה: השמד לא יחול על העם בכללותו אלא רק על דור יוצאי מצרים, אשר ימותו במדבר במשך ארבעים שנה ורק זרעם, הדור אשר לא הכיר את מצרים, יכבוש את ארץ ישראל. "ואולם חי אני, וימלא כבוד י-הוה את כל הארץ", בלשון שבועה.

משפט מדהים, עוצמתי, המשקף השגחת-על שורה על כל המצוי. בכח המשפט הזה, יכלה להתלבש שבועה לטוב או לרע: עליה פתאומית ורגעית של כל העם הנעלמים מהמדבר ונתהווים סביב יריחו או למרגלות הר מוריה,... או גזרת ארבעים שנה להיבלות דור שלם במדבר עד עת ישועת דור חדש שיבוא לתקן פורענותם. משפט שקול בתפארתו, אשר ישמש לאן שמעשינו יפתחו לו את מחסומי הזמן.

"סלחתי", אומר הקב"ה. "ואולם", ובכל זאת, "חי אני": הסליחה שלי אינה כוללת הפיכת סדרי עולם (אגב: עולם = 146 = סוף, גבול, מציאות מוגדרת, הוא במלכות. הולם, דבר המתאים בהדדיות לזולתו, ביסוד. אולם = 77 = עז, הוא שיווי המשקל בין שתי קצוות, הוא בתפארת, במרחב. אמנם, הוספת ו' החיבור בהתחלה -"ואולם"- יכולה לרמוז על ששת הספירות האמצעיות של ז"א, ואז "אולם" ירד עד מלכות ויגרום קרע במצוי ושבירת כלים, הרי זה מה שקורה מיד בהמשך). כי "חי אני" דהיינו בזמן, בכל הזמן, כי אני מקום הזמן. וימלא כבוד ה' את כל הארץ, את כל המקום, יציף את המלכות עד כדי שיטהר אותה מכל הטומאה בה נפגמה.

"כבוד י-הוה" = 58 = חן, אשר ימלא "את כל הארץ" = 747 = "קול התור" אשר נשמע בארצנו לעת הולדת הישועה (ראה ת"ז בהתחלת תיקון לג). את החן אי אפשר לראות לבפנים; מוצאים אותו בעיני הזולת. כבוד ה' ימלא את כל הארץ, יתגלה דוקא לעת קול התור יישמע במלכות המתוקנת, אשר נפקחו עיניה לראות ולשקף את הוד והדר זיו מלכותו בכל הנברא. 

שבועת ה' בתוקף לעד, הרי התורה כולה לכל פרטיה מתקיימת בנו בכל חלקי כל שעה. ובכל רגע, מוטל בידינו להכריע לפתוח כנגדה צינורות ראוים לחסדים גדולים, להיוושע ולגרום לעולם ישועה כהרף עין.