שלח לך עליה ה - הוד בשבוע

שלח לך עליה ה - הוד בשבוע. במ' טו,יג. אנחנו מקבלים הוראות מדויקות על מנחת הסולת בלול בשמן והיין אשר עלינו להביא לנסך, כדי ללוות קרבן עולה או זבח או שלמים לה'. ואז, הפסוק שלנו: "כל-האזרח יעשה ככה את אלה, להקריב אשה ריח ניחח לי-הוה". "אשה ריח ניחוח", לדעתם של אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, ענינו "קרבן שמתקבל ברצון לפני ה'", שמוצא חן; רש"י מפרש "אשה" מלשון אש, וריח ניחוח לעשות נחת רוח.  עם זאת, מוסיף ומזהיר רבי יעקב צבי מקלנבורג בספרו "הכתב והקבלה" (מצאתי אותו באתר fxp.co.il): "מקריב קרבנו, לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עוונו. אבל(=אלא) יעלה בדעתו שקרבנו אינו כי אם 'ריח ניחוח'", המעלה למרום את ריח המעשים הטובים והמתקנים אשר הוא בדרך לעשות.  כמו הוידוי והתפלה. הריח הניחוח של הקרבן עושה נחת רוח כבי', כי מהווה סימן לתשובה אמתית המסגלת את האדם להיתקן ביושר.

פסוק עשיר ומעניין מאוד, ספירלי הלוך וחזור כפי שנראה, בדרכנו לגלות את אוצרותיו הגנוזים  לנו, דוקא לתקן את היום הזה.

"האזרח" בגימטריה "גיבור", בעוד "יעשה" שווה "שכינה": מה שכל גיבור אמתי עושה בקדושה, גורם לתיקון וגילוי השכינה; וגילוי ההשגחה הפרטית מתבטאת בהמרה של "רצוי למצוי", השווה 482 כנמנין "ככה את אלה", השווה גם למנין "בנין שלם", הנה תועלת העשיה. גיבור החתן ושכינה הכלה, יזכו ביחד לבנין שלם. 

בחיתוך אחר, "כל האזרח יעשה" שווה 656, בדיוק כמו הפסוק המפורסם [תהי' כז,יד]: "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך וקוה אל י-הוה", שזה כאילו "מסלול וחצי" בו השלב הראשון חוזר על עצמו, כמו בהגדרה הקבלית לפיה קבוצת הימים הבסיסית מונה 13 ימים: שבת באמצע, והשבת משפיעה לששת ימי החול לאחור ולששת ימי החול לפנים. מהרגע בו התחלת לקוות אל ה', הוא כבר יאמץ לבך על חשבון כל אשר תמשיך להעמיק בביטחון. המשך המשפט, המתאר את שלב הביצוע, מחזיר אותו למסלול פשוט: "ככה את אלה" שוה גם "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך"; באותו אופן אשר בפועל, מונים את הימים לפי שבוע של שבעה ימים, אמנם יודעים שגם למפרע תשפיע השבת.

עכשיו: מי יעשה ככה את אלה? כל מי שהוא "אזרח" = 216; מי שיש בו יראה = 216 = גבורה, והיראה והגבורה שבו הם "הא לחמא עניא" = 216, דהיינו מצה, אותו לחם שלא הספיק להחמיץ, ואשר מזין ואינו מתקלקל לעולם.  ברם, האזרח, הגיבור, יודע אשר "הבל הבלים הכל הבל" = 216, כל החשוב הוא עדין ונעלם כהבל הפה, בלעדיו החיים נגמרים ל"ע בשניות.

"להקריב אשה", בערכו 653, מצביע על "כל בני ישראל" המופקדים לעשותו; וכן על מהות ההקרבה התדירה: "לדון לכף זכות" = 653, ממש להקרבת קרבן דמי.  

ומה נדרש לעשות אותו אזרח, השווה כאמור "הבל הבלים הכל הבל"? פלא פלאים: "להקריב אשה ריח ניחח ליהוה" שוה 1003, כמו הפסוק השלם  [קוהלת יב,ח] "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל", כאשר הנתון המוסף הוא האומר את הדברים, דהיינו קוהלת, אשר מגלה פנימיותו במילוי שמו, הרי "קוף ויו הי למד תיו" = 713 = תשובה.

יום כולו של הוד, לעשות נחת רוח לבורא ולבריאה, בדרך לזכות לבנין שלם.

שלח לך עליה ד - נצח בשבוע

שלח לך עליה ד - נצח בשבוע. במ' יד,כח: "אמר אלהם: חי אני נאם י-הוה, אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם". כל חלום הולך אחר פיתרונו. והפיתרון לכל דבר הוא תודעתי.

הרי בפשט, נראית לעינינו עוד שבועה קשה, כולה בלשון דינים, ותאושר בהמשך: "במדבר הזה יפלו פגריכם" וגו'. וכל דבר יכול להיפרש בפועל, בין לטוב ובין למוטב. אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם.

בניתוח קל, מפורשות כאן שתי כפות המאזניים: "דברתם באזני" בחד, ותשובתו, "אעשה לכם", מאידך.

כל מה שדברנו, לאו דוקא "באזניו" דברנו. ומה בכל זאת היתה מהות דיבורינו אליו? "דברתם באזני" = 716 = "הארץ הקדושה" אשר בקשנו, ושוה גם פעמיים "משיח", בן דוד ובן יוסף. זה מסוכן מאוד לנסות לשכנע את הקב"ה שזו משמעות דיבורינו. אבל באמת, סבורים חכמים שהוצאת דיבת הארץ רעה על ידי המרגלים היתה מתוך פחד למפנה מהחיים במדבר, שם הכל בדרך נס, אוכל משמים, נצחון במלחמות טרם נצא לקרב, באר נייד, ענני כבוד וכו', אל מצב של חיים תחת חוקי הטבע בארץ המובטחת. אז, גם כולנו זועקים: אל "הארץ הקדושה" קווינו ויחלנו, אל הארץ בה נתעלה עוד יותר מעל למגבלות הטבע, ונקבל את שני המשיחים והגאולה השלמה. וכל כך אוהבים אנחנו את התורה הקדושה וכל כך חפצים בתיקון עולם, שאיננו רוצים פחות מהכל.

ואז, מגיעה התשובה, שנשמעה מקודם מאיימת, והיא כולה מלאה מתיקות ואהבה. "כן" = 70 = סוד: שלא כפי הפשט, "אעשה לכם" = 466 = "הר מוריה"  (הרי בקשנו את "הארץ הקדושה", דוקא את הפן ההכי קדוש של הארץ, כבחי' הר מוריה היא הר הבית), ושוה גם פעמיים "עץ החיים", היא התורה: כנגד פעמיים משיח שבקשנו, קבלנו פעמיים לאחוז בתורה הקדושה שהיא עץ החיים ותוביל אותנו למצב של גאולה.

כך דרכה של מידת הנצח, המכניסה כבר ידיים אל תוך העיסה להקנות לה צורה: לפעמים ההמתקה באה פשוט בקריאה שונה של אותם דברים, בעשיה מתוקנת מחדש של אותם מעשים שקלקלנו מקודם.

יהי רצון ונזכה לקרוא מחדש את כל הגזרות והדינים באופן מתוקן וממותק, ונזכה מתוך העמל בתורה לגאולה שלמה, כללית ופרטית, במהרה ממש.

שלח לך עליה ג - תפארת בשבוע

שלח לך עליה ג - תפארת בשבוע. במ' יד,כ. זה קרה. המרגלים שברו את הכלים, עם ישראל הסתנוור לרגע, הפחד גועש, רוחות של הכחשה כובשים את העם, המבקש לשוב מצרימה! ויחר אף ה' ויבקש לחסלם. משה מוסר את נפשו בפני הא-להים על עם ישראל ומתפלל לסליחה וכפרה. ואז מלך מלכי המלכים ממיר את הגזרה: השמד לא יחול על העם בכללותו אלא רק על דור יוצאי מצרים, אשר ימותו במדבר במשך ארבעים שנה ורק זרעם, הדור אשר לא הכיר את מצרים, יכבוש את ארץ ישראל. "ואולם חי אני, וימלא כבוד י-הוה את כל הארץ", בלשון שבועה.

משפט מדהים, עוצמתי, המשקף השגחת-על שורה על כל המצוי. בכח המשפט הזה, יכלה להתלבש שבועה לטוב או לרע: עליה פתאומית ורגעית של כל העם הנעלמים מהמדבר ונתהווים סביב יריחו או למרגלות הר מוריה,... או גזרת ארבעים שנה להיבלות דור שלם במדבר עד עת ישועת דור חדש שיבוא לתקן פורענותם. משפט שקול בתפארתו, אשר ישמש לאן שמעשינו יפתחו לו את מחסומי הזמן.

"סלחתי", אומר הקב"ה. "ואולם", ובכל זאת, "חי אני": הסליחה שלי אינה כוללת הפיכת סדרי עולם (אגב: עולם = 146 = סוף, גבול, מציאות מוגדרת, הוא במלכות. הולם, דבר המתאים בהדדיות לזולתו, ביסוד. אולם = 77 = עז, הוא שיווי המשקל בין שתי קצוות, הוא בתפארת, במרחב. אמנם, הוספת ו' החיבור בהתחלה -"ואולם"- יכולה לרמוז על ששת הספירות האמצעיות של ז"א, ואז "אולם" ירד עד מלכות ויגרום קרע במצוי ושבירת כלים, הרי זה מה שקורה מיד בהמשך). כי "חי אני" דהיינו בזמן, בכל הזמן, כי אני מקום הזמן. וימלא כבוד ה' את כל הארץ, את כל המקום, יציף את המלכות עד כדי שיטהר אותה מכל הטומאה בה נפגמה.

"כבוד י-הוה" = 58 = חן, אשר ימלא "את כל הארץ" = 747 = "קול התור" אשר נשמע בארצנו לעת הולדת הישועה (ראה ת"ז בהתחלת תיקון לג). את החן אי אפשר לראות לבפנים; מוצאים אותו בעיני הזולת. כבוד ה' ימלא את כל הארץ, יתגלה דוקא לעת קול התור יישמע במלכות המתוקנת, אשר נפקחו עיניה לראות ולשקף את הוד והדר זיו מלכותו בכל הנברא. 

שבועת ה' בתוקף לעד, הרי התורה כולה לכל פרטיה מתקיימת בנו בכל חלקי כל שעה. ובכל רגע, מוטל בידינו להכריע לפתוח כנגדה צינורות ראוים לחסדים גדולים, להיוושע ולגרום לעולם ישועה כהרף עין.

שלח לך עליה ב - גבורה בשבוע

שלח לך עליה ב - גבורה בשבוע. במ' יד,ז: שבו המרגלים אל מחנה ישראל ואולי מתוך פחד לחיות כפופים לטבע, הוציאו דיבת הארץ רעה. ויהושע בן נון וכלב בן יפנה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם. "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אתה, טובה הארץ מאד מאד". 

שני מעשים עשו המרגלים בקשר אל הארץ, כנאמר: עברנו בה, לתור אותה. מן המידבר, קבלו עליהם שליחות שצריכה להתבצע בארץ ישראל: אי אפשר לקיים את השליחות מתוך תודעה של המידבר, מתוך ראיה של המידבר; כי אם צריכים המרגלים, נשיאי ישראל, לראות את הנולד, להסתכל מאחורי הפרגוד, והכל יתגלה להם באורח נכון ומתוקן. רק שניים זכו לכך, ואנחנו חוזרים על מעשה זה כל שנה כדי ללמוד להיות בעצמנו חלוצים טובים, תרים טובים החולצים ומתירים את הארץ (המלכות) אל העם (בבחינת ו' מידות אמצעיות) החפץ בה.

ארץ ישראל היתה מכוסה במציאות מפחידה ומחרידה: עמלק, בני ענק, נפילים, בכל מקום שעוברים פוגשים שיירות בדרך לקבור מתים. הם מעידים "עברנו בה", השווה 335: כאשר עברנו בה אחזו נשמותינו במעשה "הר סיני" = 335, שם הכתרנו את בורא עולם בתואר "מלך מלכי המלכים" = 335. ואם כן, לא נפלנו במלכודת האשליות שנועדו להבריח אותנו מהיעד של כל מסענו, ארץ אשר עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. וכן היינו שם "לתור אותה", השווה בערכו 1042 לפסוק האומר [ישע' ס,א] קומי אורי כי בא אורך וכבוד יהוה עליך זרח; החתן הקורא אל הכלה: את האור שלי, רעייתי, ואני האור שלך, וכשאנחנו ביחד, דוקא "כבוד י-הוה" = 58 = "חן", זורח עליך ומשתקף ממך, ארצי, בייחודנו לברכה. 

אוי למי שהגיע לקיים את השליחות הנעלית מתוך ראיה שפלה. כי רק השניים היוצאי דופן יודעים לגלות אמת מאחורי הנראה, ולאחוז בכוחות הנכונים להגשמת כל המובטח על שם הארץ.

עד כדי שהמסקנה ברורה: "טובה הארץ מאד מאד"; ערכו 408, כמו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"; הרי טיב הארץ יתגלה מידה כנגד מידה לפי ערך ההודיה, לפי ערך הכרת הטוב. הפוך מהסדר במידבר, שם זועקים לצרכים ומודים לאחר שהבקשות נתמלאות, מי שרוצה לזכות בשיא ההדר והטוב, ינהג בגבורה ויזכה מתוך הודיה אמונית, מתוך ידיעה ראשונית בגודל חסדיו, הפותחת את הצינורות דרכם החסדים העצומים מתגלים אך בחיינו.

שלח לך עליה א - חסד בשבוע

שלח לך עליה א - חסד בשבוע. במ' יג,כ: משה רבנו נותן הוראות למרגלים, "(...) והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ". 

משה בא להקדים תרופה למכה. באמת אין מה לבדוק אם הארץ טובה ופוריה וכן הלאה; הרי ידוע שזו ארץ נושבת, ארץ הצבי, זבת חלב ודבש. כל הענין הוא, כאילו, למתוח חוט בין המקום שלנו, בעלי תורה במדבר, לבין היעד של כל מסענו, כפירוש יונתן בן עוזיאל "שיעשו חזקה בקרקע", ואז יוכלו ישראל בקלות לעלות על פירותיה.

כפי שנדע בהמשך, עמלק (שתפקידו להטיל ספק, להרעיל את הביטחון) יושב להם בדרך, בארץ הנגב. כנגדו, ההוראה היא "והתחזקתם" = 966 = "לחזור בתשובה"!. לא לפתוח שום פתח לספק, לפחד, לחולשה, כי רק באמונה שלמה נסתגל לזכות בארץ המובטחת, שענינה וקשרה אתנו רוחני הוא.  ועל כן, אחרי שנתחזק בתשובה מתוך תודעה של תורה, "ולקחתם מפרי הארץ" = 1210 = "פשט רמז דרש סוד", ארבעת דרגות הפרד"ס, בהם כל החכמה וכל התבונה הנשיגים להיבנות בארצנו לאורה של תורה.

למרגלים התרופה של משה לא הועילה, לצערנו. והתרופה עומדת לרשותנו גם היום, כאשר כל כך קשה לעמוד על ארצנו, לשמור על גבולותנו, להישמר באמונה מתקנת ולפעול למען הגאולה השלמה בשמחה. והנה דרך המלך לרשותנו: להתחזק בגשמיות על בסיס החזרה בתשובה, ואז לקבל את פירות הארץ על בסיס כל הפרד"ס, החכמה והחוקה, מבוררות בהווייתנו.

בהעלתך עליה ז - מלכות בשבוע

בהעלתך עליה ז - מלכות בשבוע. במ' יב,יג: "ויצעק משה אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה". 

מה בצעקה של משה? ויצעק משה אל י-הוה = 678 = ערבות. לא משנה על מה קבלה מרים את עונשה, אין שום תקשורת בין משה לבין עלבון, הרי הוא עניו מכל אדם. משה רואה את מרים מצורעת כשלג ומצטער עליה, וזועק לפני בורא עולם שהוא ערב בה, שכולם ערבים זה בזה, שלא יהיה טוב לעם ישראל אם לאחד מהם יהיה רע. 

ומה יצעק? שני דברים יוציא מלבו לתבוע את טובת הזולת. את המילה "נא", המבקשת לזרז את הספקת המבוקש, יכניס בשניהם. "אל נא רפא", רומז בערכו 363 להזכרת "רצון טוב" = 363. תרצה טוב ויהיה טוב. מכוון אל השם "אל", המושל על החסדים. ראשית כל, לעורר רצון טוב. ובדבר השני: "נא לה", הרצון הטוב דוקא עכשיו ודוקא כלפיה, בכוונת לייזר. ולא מתוך חסדים שבאים להתגבר על הדינים, אלא דוקא "נא לה", השווה בגימטריה "א-להים", השם הממונה על כל הדינים. מתוך ערבות, משה רבנו דורש המתקה הכי גבוהה ומושלמת, בה הדינים פשוט הופכים לחסדים שלמים, מידה כנגד מידה. 

ובכן, יש כאן שיטה. ראשית כל, ערבות: אני ניגש לה' כי כואב לי הכאב של מישהו אחר, של חלק כלשהו מהגוף השלם שגם אני איבר לו. מתוך הערבות, לעורר רצון טוב בהזרמת זכויות של מצוות בין אדם לחברו. ושלישית, דרישת ההכי גבוה ונעלה ומושלם, המרת הדינים לחסדים לגמרי, מהר ולא פחות. במקביל לשלבי התיקון של הבעש"ט הקדוש, ערבות היא הכנעה (לעולם לא יהיה לי טוב אם לחבר שלי רע), רצון טוב עושה את ההבדלה, ומכל זה, המתקה שלמה.

לימוד לקחת ללב, מאת העניו מכל אדם, אשר זכה מתוך כך שידבר ה' אליו פנים מול פנים. ביום המלכות, מתקון מוכח להתהוות מלכים.

בהעלתך עליה ו - יסוד בשבוע

בהעלתך, עליה ו - יסוד בשבוע. במ' י,כג: "ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר; עתה תראה היקרך דברי אם לא". עם ישראל כמהים לבשר ואמונתם ובטחונם נחלשים ונטשטשים כפי טפיחת התאוה. משה רבנו לא חושב שמופת מאת ה' יאה לזעקת העם להרגיעו. ואז התשובה הקשה מאת ה'.

אותו נס יכול לבוא בדרך של דינים או בדרך של חסדים; הכל תלוי באופן בו נתבקש, בכלים המוכנים לקבלו. יכול היה להיות שהעם יתאוה לבשר, ובמקום לכפור בביטחון ובחרות יתחזק דוקא, ויתחנן בטבעיות לבורא עולם לבשר כמו לכל צורך אחר, ויקבל מחסדי שמים בשר באופן מופתי כולו חסד. אך במצב שלפנינו, אין הזכות לאותם חסדים, ובכל זאת הנס יארע, הבשר יהיה, כולו דינים קשים. יבוא באופן של "מיקרה" (לא נס גלוי אלא סתם רוח סוחבת כמות רבה של שליו מהים אל המדבר), ויהיה "עד שיצא מאפכם", עד שגם תשבעו וגם תתעבו את תאוותכם.

בשתי הדרכים, המבוקש יסופק; הן לברכה והן יתהפך לרעה לרפאנו מהתאוה המטמתמת.

ובמידת היסוד בה האיזון מתגלם והשלום נגלה, ראוי להכריע את הדרך, השיטה, בה נלך גם לזכות וגם להשפיע על זולתנו הנהגה של חסדים.

קיצורי דרך? :-)

היד י-הוה תקצר = 835 = דרך תורה = נשמת אדם.  נשמה שלמה, ובה דרך תורה, משמשים מפתחות לתשובה "עתה תראה היקרך דברי אם לא", מתוקנת ממקור הרחמים.